האי-נוחות שבפנים
האם זה בסדר לצאת מהבית, לבלות, לבקר בתערוכות ובגלריות, לחגוג במסעדות – כל עוד המלחמה נמשכת במלוא עוזה?
לפני חודשיים נאחזנו כאן בקלישאה לפיה "כשהתותחים יורים – המוזות שותקות", והוכחנו שזה אולי נכון להלם הראשוני – אבל עד מהרה המוזות מתעוררות ומגיעות לידי ביטוי, שכן הן מהוות מקור של מרפא לנפש הפצועה, למציאות המדממת.
גם הבענו תקווה, שלצד המוזות שאינן שותקות, הלוואי שהתותחים דווקא יפסיקו לרעום.
אבל גם המציאות, וגם המנהיגים שלנו, מכינים אותנו למלחמה ממושכת וארוכת טווח. האיומים סביבנו לא פחתו. הוויכוחים בתוכנו לא שככו, ונכון לעכשיו – אנחנו דרוכים ונכונים לקראת כל הפתעה וכל התפתחות.
והמוזות, כמובן, ממשיכות. כי אין ברירה. כי אמנים ויוצרים מביעים את עצמם ואת מחשבותיהם באמצעות היצירה. זה בנפשם. זהו שלב חשוב בתהליך הריפוי העצמי.
גם קהל שוחרי האמנות והתרבות זקוק לריפוי כזה. אפשר לשכב על ספת הפסיכולוג, ואפשר לצאת ולבקר בתערוכות, בסדנאות, בהצגות, במופעים.
אך, האם התרגלנו לרעש הרקע המתמיד של המלחמה? האם עדיין אנו חוששים להציץ בחדשות בבוקר ולקרוא את הכותרת שמתחילה במילים "הותר לפרסום"? האם אנו עדיין מקבלים לטלפון התרעות אודות האזעקות שפוקדות את הדרום והצפון באופן תדיר?
האינסטינקט הטבעי שלנו, שמאפשר לנו לשרוד, מורה לרבים מאיתנו לצאת מהבית ולחזור אל אותם הרגלים קטנים וגדולים שנהגנו לעשות עוד לפני המלחמה. כמעט חמישה חודשים כבר חלפו מאז ה-7 באוקטובר, והחיים חייבים להימשך.
נכון, התחושה אינה לגמרי נוחה. לא קל לבלות, לחוות וליהנות בזמן שחיילים עדיין נלחמים בעזה, ובעת שכל כך הרבה משפחות איבדו את יקיריהן. ואין לשכוח גם את אלפי פגועי הגוף והנפש שהתווספו אל הרשימה הבלתי נגמרת והבלתי נתפסת הזו. וכל זה, בזמן שמאות אלפי תושבים מהדרום והצפון מורחקים כבר זמן כה רב מבתיהם, וטילים ממשיכים לנחות על מחנות צבאיים ועל יישובים אזרחיים.
וכמובן – החטופים. אנשים, נשים וטף, שהצבא והמדינה נכשלו בהגנה עליהם. אנשים כמוני וכמוכם, שחיו את חייהם בשלווה בבתיהם, או יצאו לבלות במסיבה – ואז נפתחו עליהם שערי הגיהינום.
אז איך אפשר לחגוג וליהנות, בזמן שהם נמקים מתחת לפני האדמה, כאשר אפילו לא ידוע מי מהם עדיין בחיים, ומי לא.
השאלות הן קשות, התחושות הן כבדות, ואין להתפלא על כך שלא מעט אנשים שחוגגים ימי הולדת, או יום נישואין, או כל ארוע אחר, מקפידים לציין שהשנה הם חוגגים בקטנה, מציינים בצנעה.
אבל, אין ברירה. חייבים לחזור לאיזשהו סוג של שגרה.
ואת זה מבינים כולם, גם אלה שקרובי משפחותיהם נהרגו או נפצעו. כי אם נעצור את החיים כאן, זה יהיה כמו הרמת דגל לבן. זה אומר, שהאויב המתועב ניצח.
אז נצא, נחווה, נחגוג, נרשה לעצמנו ליהנות – אבל לא נשכח ולא נסלח. אף פעם!
יורם מארק-רייך, עורך תרבות
|
|
|
|
|
|
| כאן |
|
|
|
| המגזין החדש |
|
|
| הספר החדש |
|
|
| הוצאה לאור |
|
|
|
| |
|
|
|
