עמוד הבית דבר העורך מוזיאונים גלריות מידעונים תרומות  (לפי סעיף 46)
אנגלית
   דבר העורך 
 
המוזות לא שותקות

כולנו מכירים את האמרה "כשהתותחים יורים – המוזות שותקות". למעשה, מקורה במשפט שהטביע קיקרו (43-106 לפנה"ס), גדול נואמי רומי, שאמר: "כאשר כלי הנשק משמיעים קולם, משתתקים החוקים".
מישהו, מתישהו, שינה את המשפט המקורי, והפך אותו להשפעת התותחים על המוזות. מאז, הוא מלווה אותנו בגרסתו החדשה, אלא שאנו מגלים בכל פעם מחדש שאין בו ממש.
המוזות אינן שותקות בעת המלחמה. הן אולי נאלמות לתקופה קצרה, אך אינן נעלמות. למעשה, הן ממלאות צורך בסיסי של בני האדם. צורך שהאמנות, על גווניה וסוגיה, ממלאת. המוזות מהוות מקור של מרפא לנפש הפצועה, למציאות המדממת, להכרה המעורפלת.
האסון שהחריד את המדינה בשביעי באוקטובר גרם באופן כמעט אוטומטי לתגובות של הלם, חרדה, בלבול, מועקה, אבל, רצון עז לנקמה, ומה לא. אבל מתוך בליל התחושות והרגשות בהם הוצפנו בימים הראשונים, הרימו גם האמנות והתרבות את ראשיהן, ותרמו את תרומתן החיונית לריפוי הנפש ולהתרוממות האווירה.
אנשי תרבות רבים מיהרו להתנדב, להגיע אל המפונים בבתי המלון, אל החיילים בשטחי הכינוס, ואל הפצועים בבתי החולים, על מנת לתרום להם ממיטב כישוריהם. זמרים ששרו, נגנים שניגנו, אמנים שהקימו סדנאות יצירה, בדרנים וסטנדאפיסטים שהצחיקו.
המוזות גם הפיחו חיים באמנים יוצרים. לא בכולם, ולא בבת אחת, אבל כתובות וציורי גרפיטי החלו לצוץ ברחובות ובחוצות, פזמונים חדשים יצאו אל הרדיו, דברי שירה והגות – אל דפי העיתונים, ויצירות אמנות שמתכתבות עם המצב העכשווי מצאו את דרכן לגלריות ולתערוכות.
וכל זה כאין וכאפס למה שעוד צפוי לצוף עם הזמן. בסדנאות ובבתים, בעליות הגג ובמרתפים נולדות בעת הזו יצירות חדשות, מכל תחומי האמנות – והן מהוות הד לזוועות של ה-7 באוקטובר ולמלחמה שמתחוללת מאז.
ממש כפי שאנשים מגיעים אל הפסיכולוג על מנת לספר, לשתף ולהוציא החוצה את מה שמעיק עליהם, ובכך לשחרר את עצמם ממועקה, מפחדים, מרגשות שליליים ומכאיבים, מהצללים האפלים שמלווים אותם – כך גם האמן מוציא ומביע את רגשותיו ומחשבותיו באמצעות היצירה. זהו שלב חשוב בתהליך הריפוי.
עם כל הצער הכבד על המתים, על הפצועים, על המעשים הברבריים המחרידים שעברנו – לא רק האמנים היוצרים והמבצעים – גם קהל שוחרי האמנות והתרבות זקוק לריפוי הנ"ל.
האנשים מנסים לשמור על צלם אנוש, ולחזור עד כמה שניתן אל החיים הנורמליים, אל החיים השפויים. מי שלא יעשה כן, עלול לדון את עצמו לסיוט מתמשך, או חלילה – אף לאבד את שפיותו.
יש החוזרים אל עצמם ואל היצירה במלוא הקיטור, ויש שעדיין מנסים לעכל את המראות, את הזוועות, את המציאות החדשה. כל אחד בקצב שלו, בדרכו שלו, ועל פי יכולות העיבוד שמתקיימות אצלו.
המוזות חוזרות להפרות אותנו, לגרום לנו להפיק יצירות חדשות, לתת ביטוי לתחושות ולמחשבות שמלוות אותנו – אל מנת שנצליח לשמור על הגחלת, ולקוות שהעתיד הצפוי לנו יהיה טוב יותר.
ונביע תקווה, שלצד המוזות שאינן שותקות, הלוואי שהתותחים יפסיקו לרעום.

יורם מארק-רייך, עורך תרבות
 
הזמנת מנוי
כאן
המגזין החדש
הספר החדש
הוצאה לאור
 


כל הזכויות שמורות לכאן - מציאות ישראלית באומנות

סייבורג מחשבים - בניית אתרים