מציאות בראי האמנות
האם יהיה זה נכון להפריד את האמנות, שהיא לב לבו של מגזין 'כאן', מהמציאות הרוחשת והבוחשת סביבנו? האם עלינו להתרכז אך ורק בתצוגות ובתערוכות, בפסלים ובציורים, וביצירות באשר הן, מבלי להזכיר את הסביבה שבתוכה פועלים האמנים, האומנים והיוצרים?
האם הם לא האזינו לחדשות, צפו בטלוויזיה, נחרדו מהאזעקות, חששו מהטילים, התאבלו על ההרוגים והנרצחים, דאגו לחטופים, מיהרו למרחבים המוגנים ולמיקלטים?
האם אין ביניהם כאלה שהתגייסו למילואים, שפונו מבתיהם, שאיבדו קרובי משפחה, שקרוביהם לחמו בעזה ובלבנון, שלא ישנו בלילות, שנזקקו לתרופות הרגעה?
היוצרים לא פועלים בתוך חלל ריק ומנותק. להיפך. הם מושפעים, כמו כל אחד אחר, מהמתרחש סביב. ועל אחת כמה וכמה בתקופה הנוכחית שרושמת פרק חשוב בתולדות המדינה. ימים בהם אנו חוזים בהיסטוריה בהתהוותה.
אי אפשר להתעלם מהמרחב בו אנו נמצאים. המחשבות, החרדות, השיחות, השמועות – כל אלה משפיעות עלינו במודע או בתת המודע.
הכול גם תזזיתי כל כך, עד כי לא ניתן לנבא מה יילד יום. מהפכה משפטית, הפגנות המוניות, טבח השביעי באוקטובר, חיזבאללה ממטיר טילים, ביפרים מתפוצצים, נסראללה מתפוגג, החות'ים מרימים ראש, איסמעיל הנייה מחוסל בטהרן, קמלה האריס זורחת לרגע ומיד נמוגה, יואב גלנט מפוטר, החרדים מסרבים להתגייס, איראן תוקפת, ישראל תוקפת בחזרה, הגרעין האיראני תופס תאוצה, דונלד טראמפ נבחר, יחיא סינוואר מחזיר את נשמתו לשטן, דונלד טראמפ יוצא בהכרזות בומבסטיות, החטופים חוזרים טיפין טיפין...
ואלה הם רק חלק מתוך הארועים ששטפו אותנו בשנתיים האחרונות. ההיסטוריה נכתבת בזמנים אלה, וכולנו נוטלים בה חלק. אקטיבי או פסיבי.
המציאות משתקפת או לפחות מוצאת ביטוי ברבות מהיצירות. זה יכול להיות גלוי וישיר כמו ציורי גרפיטי ענקיים של חטופות על גבי קירות, וזה יכול להסתתר בתוך רמזים שעלינו לנסות לנחש ואולי לפענח.
ובל נשכח את התערוכות השונות שהנציחו את מעשי הזוועה בפסטיבל נובה וביישובי עוטף עזה, ואשר חלקן נדדו ברחבי המדינה ואף אל מעבר לים.
גם הגל האנטישמי והאנטי ישראלי ששטף את העולם הותיר את רישומו מאז מתקפת הטרור שהציתה את המזרח התיכון. "מן הנהר ועד לים", דקלמו מיליוני אידיוטים שימושיים שאין להם מושג קלוש איזה נהר ואיזה ים.
האם באמת העולם כולו נגדנו? אין ספק שהאנטישמים הישנים והחדשים הרימו ראש, אך התקשורת הדהדה והעצימה את מספרם ואת עוצמתם. נכון שישנן שכונות ואפילו ערים שלמות באירופה שרצוי להתרחק מהן, אבל כמעט בכל מקום אחר האמנים הישראליים רצויים ומבוקשים. כי יש פוליטיקה ויש מציאות.
ימים יגידו אם תערוכות ואמנים כחול-לבן ינדדו לביירות ולדמשק. ואם חזונו של טראמפ יתממש – אולי אפילו אל ריאד, ערב הסעודית.
יורם מארק-רייך, עורך תרבות
|
|
|
|
|
|
| כאן |
|
|
|
| המגזין החדש |
|
|
| הספר החדש |
|
|
| הוצאה לאור |
|
|
|
| |
|
|
|
