עמוד הבית דבר העורך מוזיאונים גלריות מידעונים תרומות  (לפי סעיף 46)

ישראל טבקוב / עבודה בתנועה – תנועת העבודה

טבקוב מספר לנו סיפור. סיפור על אנשים עמלים, גברים ונשים בעבודת יומיום בשדה, בחצר, בבית, בקומונה, בחום ובקור. מקורות ההשראה של טבקוב הם אדם במקום, אדם בחברה, אדם בחיים. הוא מגיש לנו הצצה לעולמם של אנשים יגעים, עמלים, עסוקים וטורחים, ומצביע בכך על תופעה חברתית ועל מצב חברתי. הצייר חושף לפנינו כמו מצלם אנשים בפעולה, ובעוד הם עובדים ונעים מפעילות לפעילות, הצייר מקפיא את הרגע ומאפשר לצופה לעצור, להתבונן, ואולי לחשוב על אנשים אחרים באי שם, גורלם וחייהם. יצירותיו של טבקוב אשר הוצגו ומוצגות במוזיאונים, יושבות בהיכלי השן של האמנות והתרבות, מקום כבוד להם, ושם ומשם הן מספרות על מקומות אחרים, עולם אחר של יגע ועמל המתאר את הסבל האנושי הקיומי. בתוך גוף עבודות אלה נוקט טבקוב עמדה כמי שמבקש להצביע על צדק חברתי וייתכן שגם צדק או אי צדק מגדרי. בלתי נמנע להזכיר בהקשר זה את 'אוכלי הבולבוסים' של ואן גוך, את ציורי הקיר החברתיים של אמנים סוציאליסטיים שסיפרו וכתבו על קירות העולם, את חייהם של אנשי העמל, לעיתים אנשי השוליים, אנשים המושכים בעול. טבקוב נותן קול חזותי לקולות המושתקים. ובעת שהוא חודר לעולמם, מתאר את הווי חייהם, הוא, כדרכו של צייר, חוקר פנומנולוג, הוא גם מציץ. הוא מציץ לעולמן של נשים עסוקות, פועלות, העוסקות במלאכות שמוכרות ומוגדרות כנשיות. אפיה, ניקיון, מיון, ליקוט, כשהן יחפות ועירומות למחצה. טבקוב מקפיד להציגן בלבוש חזייה, הצצה לחזה הנשי השופע, ואמירה מבחינתו, עוד משהו על המיניות חסרת הארוטיקה של נשים קשות יום. החזה שלהן, בניגוד לחזה המפואר שלנשים ששימשו מודל לציירים הקלאסיים, מופיע כאן כמו עוד איבר בגוף, אולי אפילו מכביד משהו, והצופה שואל, האם זו אם מינקת, או אישה אירוטית, או אישה פועלת כמו כל אדם, כפי שעולה מאחד הציורים. יש שיאמרו שדווקא הצגת האישה בגופייה או חזייה ושדיה הגלויים מייצרים שוויון בינה ובין גברים. כולם פועלים. שווה בין שווים בתוך קבוצה שהיא במעמד נחות. טבקוב מביא בציוריו את זמן האמת, זמן הפעולה, הרגעים שבהם הנשים, יגעות, או זמן המנוחה, הפועלים הנחים. בניגוד לציור של ואן גוך בו הוא מתאר את משפחת הפועלים 'אוכלי הבולבוסים' בסיום יום יגיעה, וכפי שהוא מספר באחד ממכתביו לתיאו אחיו "רציתי להעביר שהאנשים שאוכלים תפוחי אדמה תחת אור מנורת הנפט, השתמשו באותן ידיים שאיתן נטלו את האוכל לצלחת ואכלו, גם כשעבדו את האדמה ואספו את תפוחי האדמה – כך שהם הרוויחו את המזון ביושר". ואן גוך משתמש בצבעים כהים אפורים ועגמומיים. הצבעוניות במרבית עבודותיו של טבקוב מונוכרומטית, נעה בין אפרוריות לכחול. החיים האפורים, או לחילופין ההדהוד לתקופה הכחולה של פיקאסו שגם הם מגלמים אווירה עצובה, דרך דמויות שעל פניהם הבעה עגומה או אפתית. התקופה הכחולה של פיקאסו מוכרת כתקופה חשוכה בחייו של האמן בשל סיבות שונות. הכחול של טבקוב הוא לא הכחול של פיקאסו, הוא הכחול שלו, אך עדיין מצטט ומתכתב עם התקופה הכחולה ובכך מרמז על האווירה ועל הלך הרוח. אמנית נוספת שעמה מנהל טבקוב שיח, גלוי וסמוי היא קטה קולביץ אשר נותנת ביצירת ביטוי אישי עז לסבלם של פועלים ושל אנשים קשי יום שחיו בגרמניה בתקופת הרייך השני. בעבודתה ניתן לזהות זיקה לסוציאליזם. עבודותיה הן מהוות סוג של כתב אישום חברתי כנגד העוולות הנעשות למעמד הפועלים העני. תמונותיה בהבדל מתמונותיו של טבקוב הן אקספרסיביות מלאות קדרות ומועקה. טבקוב, לא עוסק בהבעות פנים, וגם לא מביע את עצמו כצייר אקספרסיבי. טבקוב מצייר מאייר מצבים, מתאר מקום, מצב, פעולה ואנשים. הוא אינו חודר לנבכי נשמתם המיוסרת, כמו גם לא מוסר את נבכי נשמתו שלו המיוסרת. הוא מספר סיפור. סיפור בתנועה, סיפור על תנועה חברתית פוליטית כמו סצנות מתוך מחזה. קולביץ כותבת באחד ממכתביה "עובדה היא, שאף במקום ששרויה אהבה בין הבריות, נשאר שמץ של עצבון עמוק ביותר. החיים יוסיפו להיות חיים, והם יהיו תמיד חיים שאינם בשמים, כי אם על הארץ מתחת. ואולי משום כך יפים הם כל כך" אפשר לשייך אמירה זו גם לטבקוב, אשר מציג באמצעות ציורים יפים ובעלי חן רב, מצבים הפוכים של קושי ויגיעה וגורם לצופה להתבונן באמפטיה מחד והשתאות מאידך. דר. נורית צדרבוים להמשך קריאה

כל הזכויות שמורות לכאן - מציאות ישראלית באומנות

סייבורג מחשבים - בניית אתרים