| |||||||||||||||
אנשים שראיתי ומעולם לא פגשתי / צדוק בן־דוד במוזיאון תל אביב לאמנות |
המיצב הענק במוזיאון "אנשים שראיתי ומעולם לא פגשתי" כולל מעל 6,000 דמויות של נשים, גברים וילדים. את כולם ראה האמן צדוק בן־דוד בנסיעותיו ברחבי העולם - בשוק בקזחסטאן, ברחובות טוקיו, ליד הסטודיו שלו בלונדון, על חוף הים בתל אביב ואפילו באנטרקטיקה – אך לא הכיר אותם באופן אישי. משהו בנוכחותם, בהבעת פניהם או בתנועה שעשו בהיסח הדעת, משך את תשומת ליבו, והוא צילם אותם. את התצלום עיבד בן־דוד תחילה לרישום קווי בעיפרון, ולאחר מכן הפך את הרישום בטכניקה של צריבה בחומצה למגזרת מתכת דקיקה צבועה בשחור. אלפי הדמויות הקטנות ניצבות על מצע חולי הנפרש על פני מאות מטרים רבועים, במרווחים קבועים זו מזו. יחד הן יוצרות נוף אנושי מורכב. בן־דוד החל לעבוד על המיצב עוד ב־2015, בכל חודש שחלף הלך וגדל המיצב, ועוד ועוד דמויות נוספו לו. אך נדמה שלא רק הממדים של המיצב השתנו עם הזמן, כי אם גם אופן ה"קריאה" שלו. שנת הקורונה הוסיפה ליצירה רובד מפתיע ולא צפוי של משמעות: רגישות מחודדת שלנו, הצופים, למושגים של התקהלות, תנועה בין מדינות וגבולות פתוחים שנתפסו כדברים מובנים מאליהם, ולפתע הפכו אסורים. המרווחים בין הדמויות נדמים כשמירה קפדנית על הנחיות הריחוק החברתי. בעקבות הימים המדממים של חודש מאי נעשה המיצב טעון עוד יותר: האלימות המזוויעה בין שכנים הייתה נעוצה בזיהוי – מי כמוני, משלנו, ומי אחר; מראה, לבוש ושפה קבעו לחיים ולמוות, ההרס והאובדן היו ביטוי מכאיב לחוסר היכולת לראות במי שמעבר לגדר, אדם. יש אפוא שמחה מחודשת באפשרות להתכנס שוב יחד לראות את המיצב שובה הלב בפרטיו, המהווה תזכורת כמה כל אחת ואחד הם ייחודיים, יקרים וחד־פעמיים. אוצרות: מירה לפידות, טל לניר להמשך קריאה |
כל הזכויות שמורות לכאן - מציאות ישראלית באומנות |
סייבורג מחשבים - בניית אתרים |