עמוד הבית דבר העורך מוזיאונים גלריות מידעונים תרומות  (לפי סעיף 46)

כשצבע פוגש צורה / שרה בולוטין

מה קורה כשצבע פוגש צורה, ומה קורה כאשר יד אחת ולפעמים שתיים בתוספת כלי העזר, המכחול מאפשרת להם את המפגש תוך שהיא מתעתעת, מזיזה, מיישרת, מתיזה, חורצת, מהדקת ומשלימה. מה קורה? דומה, ששאלה זו שנשאלת לכל אורך תולדות האמנות, אם במודע ואם שלא במודע, אם במוצהר ואם שלא במוצהר, קיימת תמיד, לא נס ליחה והיא שרירה וקיימת בכל מפגש חדש. מפגשים בין צבע – צורה – נפש – עין – יוצר – צופה קורים כל הזמן, עם זאת כל מפגש כזה הוא אחד ויחיד, חד פעמי ונושא עמו את הנרטיב המטאפורי שלו, את הסיפור הגלוי והסמוי, את סיפורו של היוצר ואת הסיפור המתהווה אצל הצופה. בולוטין מאפשרת לעצמה לעשות בים הצבעים והצורות כבתוך שלה, כפי שאכן מותר ורצוי לאמן לעשות. אלה, הצבעים והצורות נענים לה וגדולתם היא בכניעתם מצד אחד לגחמת היוצרת ועצמאותן מצד שני להיצמד לכוח הטבוע בהם. זוהי בעצם המנגינה החזותית המתנגנת לה כאשר עולם של צבעים מקבל את ידה של "המנצחת" בשרביט מכחולו, מייצרת את הקצב, את התנועה, את הכמות, את הסדר כשכל אלה יחד מייצרים הרמוניה." "צבע הוא המקלדת, העיניים הן ההרמוניות, הנפש היא הפסנתר מרובה המיתרים. האמן הוא היד שמנגנת, נוגעת בקליד זה או אחר, כדי להביא לרטט בנשמה" (ואסילי קנדינסקי) אם במוסיקה עסקינן ולו לצורך האמירה וההשוואה הרי שאנו מקבלים תזמורת חזותית איכותית ערבה לעין, כאשר היא נושאת עמה סיפור נפשי עמוק, כסוג של נוף פנימי של היוצרת. ציורים אלה היו חלק מתערוכות קבוצתיות אשר אחת מבניהן נשאה את השם 'אופטימיות', או לחילופין 'ציור נאיבי' – ההשתתפות בתערוכות אלה מעידה בפני עצמה על המשמעות הנוספת הנלוות לציורים אלה שבהן אכן משמשים האופטימיות, הנאיביות, שמחת הצבע והצורה, וההיאחזות בשפת האמנות נטו מבלי להצטרך לדימויים פיגורטיביים. שפת האמנות במילותיה – צבע – צורה – מקום – מרקם – ארגון ועוד, אומרת את דברה. החופש שבו נוקטת בולוטין בהנחת הצבע, בארגון הצורה, בבחירת הצבע ובמפגשי הצבע שהיא מייצרת, הוא חופש המצביע בו בזמן על משמעת גבולות ועל סדר. היד המתרוצצת עם המכחול באופן חופשי על מצע הציור, נשמעת בו בזמן להוראות היוצרת המצליחה לנווט בין חופש לסדר, בין קצוות פתוחים לגבולות סדורים. כך נוצר המפגש בין צבע וצורה, סוג של יופי. שאלת היופי נידונה לא אחת בהקשר של אמנות ועיצוב, גדעון עפרת בדיון על "מצבו של היפה בעידן העיצוב" אומר שהאמנות תמיד מייצרת דפוסי יופי, אם חפצה בכך אם לאו. גם האנטי – אסתטי באמנות סופו שמתגלה כדפוס אסתטי, וגם האל – אסתטי – לכאורה באמנות – סופו שמאשר דפוס אסתטי. כי האמנות היא מעיין – עד של דפוסי יופי מתפתחים. גוף עבודותיה של בולוטין מפגישים את הצופה עם סוג של חגיגת צבע, במחול המכחול ובזה כוחן, כמו שציין דלקרואה "מעלתה הראשונה של תמונה – להיות חגיגה לעין". ד"ר נורית צדרבוים להמשך קריאה

כל הזכויות שמורות לכאן - מציאות ישראלית באומנות

סייבורג מחשבים - בניית אתרים