עמוד הבית דבר העורך מוזיאונים גלריות מידעונים תרומות  (לפי סעיף 46)

מה שניצב לנגדי כפָנים / כרים אבו-שקרה במוזאון פתח תקוה לאמנות

אֲנִי הָאוֹרֵחַ בְּבֵיתִי וְהַמְּאָרֵחַ. הִבַּטְתִּי אֶל מִכְלוֹל הָרִיק וְלֹא רָאִיתִי זֵכֶר לְעַצְמִי, אוּלַי... אוּלַי לֹא הָיִיתִי כָּאן. - מחמוד דרוויש, כפרחי השקד או רחוק יותר, תרגמו מערבית: עפרה בנג'ו, שמואל רגולנט (תל-אביב: פיתום וספרי עיתון 77, 2008) הדיוקן כרים אבו-שקרה (נ' 1982, אום אל-פחם) מרבה לצייר דיוקנאות, לרוב דיוקנאות עצמיים. מושאי הדיוקן נצפים בציוריו במנח חזיתי, מלוא הגוף, מישירים מבט אל הצופה. הדמות החשופה, הבודדת, ניצבת לפנינו ללא ניע, כאילו הגיחה מתוך ערפִּלו הסמיך של שדה הצבע המונוכרומטי, המופשט, הטוען אותה בתחושת מסתורין ורכוּת. היא ניצבת מולנו דוממת, במרחק נגיעה, אך נראית כמי שעשתה כברת דרך עד שהגיעה אלינו מעולמה הייחודי. הפנים נראות לעתים שקטות, מהורהרות ומכונסות בעצמן; ופעמים אחרות הפנים מעוותות ומחוקות והפיות מודגשים ועקומים, כזועקים בהבעת כאב. עולים על הדעת דיוקנאותיו המיוסרים, הקשים, של הצייר האנגלי פרנסיס בייקון, שנדרש לא-פעם לקושי שבציור הדיוקן וטען כי האתגר בציור דמות הוא "הנכחת הדבר בדרך לא הגיונית, ושבכל זאת הוא יֵצא ממשי לגמרי, ובמקרה של דיוקן – יזוהה כאדם המצויר". מלאכת ציור הדיוקן היא אכן מורכבת, בשל התשוקה ללכוד דבר-מה עמוק הקשור במהותו הפנימית ביותר של המצויר, גם כאשר מדובר בדיוקן עצמי. אולי, ביודענו שניסיון כזה נידון מראש לכישלון, נסתפק בתיאור התחושה העמומה שלנו ביחס לעצמנו, או בלכידת הרושם החמקמק שהותיר בנו אדם בחולפו בחיינו, לרגע קצר או ארוך. "אתה פשוט לא יכול להצליח כיום בציור דיוקן", הוסיף בייקון. "אתה מבקש שיד המקרה תיטה לצִדך כל הזמן: הצבע צריך להחליק למראֶה התופעה בכל שכבה ופרט; הטעויות והתאונות כולן צריכות לשחק לטובתך". פנייתן של הפָּנים הפנים בדיוקנאותיו של אבו-שקרה כמו מתבוננות בנו, המתבוננים בהן. רגש מכמיר לב נוצר במפגש האינטימי איתן, בעודנו עומדים ומשתהים מולן, מנסים לתהות על קנקנן. כיעור ומוזרות ממגנטים את מבטנו; פגיעוּת ועדינוּת מעוררות תחושה של סלידה ואמפתיה בו-זמנית. האם השוני מעורר בנו אי-נחת, או שמא זה הדמיון? ואולי הקִרבה – התעוזה שבמבט הלא מתנצל המופנה לעברנו, המאלץ אותנו להיקרע מעליו באופן אקטיבי, דווקא משום פגיעותו ונגישותו – היא זו שמכבידה עלינו כל כך? הפילוסוף הצרפתי עמנואל לוינס קרא בפני האחר נקודת מוצא אתית, תזכורת ומטונימיה לאחרוּת במובנה הרחב. פני האחר, טען לוינס, פונות אלינו מכוח פגיעותן, בעירומן המוחלט, מתוקף היותן חסרות הגנה וחשופות. כוח הישירוּת והכנוּת הגמורה של מבטן מחייב אותנו להיענות לקריאתן: "אני תופס את האחרוּת כאחריות כלפי האחר, הווה אומר, אחריות כלפי מה שאינו שלי, או אפילו אינו נוגע לי; או שמא כלפי מה שאכן נוגע לי, היינו מה שניצב לנגדי כפנים". קרדיט צילום לדימויים: יגאל פרדו. אוצרות: נטע גל-עצמון להמשך קריאה

כל הזכויות שמורות לכאן - מציאות ישראלית באומנות

סייבורג מחשבים - בניית אתרים