התערוכה "קרובה אצל עצמה" מציגה את עיסוקה העקבי של פאטמה אבו רומי בדיוקן עצמי לאורך שני עשורים כתמה מתפתחת, שבה יש תפקיד מרכזי לבדים ולאריגים העוטפים ומכסים את הדמות הראשית או המוטלים לצידה. הצבתן המשותפת של עבודות שנעשו במהלך השנים מזמינה להתבונן, לחוות ולחשוב על המהלכים האמנותיים, הן הסגנוניים הן התוכניים, שבזכותם הייתה אבו־רומי לאמנית פורצת דרך. היופי המרהיב של עבודותיה הוא חלק מהייצוג של מורכבות חייה כאישה פלסטינית בישראל, ובה בעת הוא מגלה את כוחה של התנגדות הנושאת את חותם האהבה. לצד ציוריה מוצג שטיח קיר אורנמנטלי שיצרה משיער יחד עם קבוצת נשים מנצרת. העבודה יחד סביב השטיח תועדה בעבודת ווידאו המלווה את התערוכה. בסדרת ציורים מהשנים האחרונות תיארה אבו רומי את דמותה כשהיא אוחזת שטיחים ואריגים, נושאת אותם או ניצבת מולם, חלקם פרושים לכל אורכו של בד הציור ואחרים מגולגלים כעמודי מקדש או כמטען כבד מנשוא על גבה. מבטה מכונס ומרוכז, נסוג לתוך הציור ונרתם לעשייה ציורית שבה מיטשטשת ההבחנה החותכת בין הדימוי והרקע – מוטיב שכיח בציוריה המוקדמים של אבו רומי. לעיתים השטיח או האריג משמשים תחליף לדמותה, כמעין דיוקן עצמי הנושא את עקבותיה של ביוגרפיה פרטית וקולקטיבית כאחת. דיוקן עצמי כאספקלריה של התנאים והחומרים שמהם נרקמים החיים במישור הפרטי והפומבי, במרחב הביתי־משפחתי והחברתי.
אבו רומי מעידה ביצירותיה על מציאות חייה, בגוף ראשון. בהיותה "קרובה אצל עצמה", היא בוחרת לביים את עדותה על מנת לייצג את המציאות החברתית־פוליטית־מגדרית השוכנת מתחת למעטה המציאות הנתפסת כעובדה. ציוריה המדוקדקים של אבו רומי, הנוצרים בעבודת מכחול דקיק וביד חופשית מתוך משמעת עבודה חמורה וסיזיפית, מעלים גם את מה שמעבר: מה שמבצבץ בתודעה של היוצרת ובתודעתם של המתבוננים והמתבוננות, הכרוך בזיכרון התרבותי שלהם ובמיצובם על ציר ההיסטוריה המסוכסכת של המקום הזה. האמנית פותחת צוהר דיאלוגי לכל מי שמוכן ומוכנה לגלות את החוטים הקושרים בין עיסוקה בדיוקן עצמי ובייצוגים של טקסטיל לבין זהות וזיכרון.
צילום יגאל פרדו, דניאל סגל
אוצרת: יעל גילעת להמשך קריאה
|
